דחליל ואולטרסוניק נגד יונים: למה ההרתעה מתפוגגת

מה מתקן הרתעה מבטיח, ומה אפשר בכלל למדוד בו

שווה להתחיל בהבחנה שמסבירה כמעט את כל האכזבות בתחום הזה. מתקן הרתעה פולט משהו: צורה, תנועה, הבהוב אור, גל קול. הפליטה הזאת נמדדת במעבדה, והיא מה שכתוב על האריזה, בדרך כלל כטווח כיסוי במטרים או כתדר בקילוהרץ. מה שהקונה מצפה לקבל הוא דבר אחר לגמרי: התנהגות של ציפור. בין הפליטה ובין ההתנהגות יש חיה שלמה, והיא לומדת.

זה ההסבר לכך ששני שכנים באותו בניין מקבלים תוצאה שונה מאותה קופסה. אצל האחד יש קן בן שבועיים מעל תריס גלילה, ואצל השני יש יונה שנחתה על המעקה שלוש פעמים בסך הכול. שני המצבים האלה שונים במידת המחויבות של הציפור למקום, ולכן אותו גירוי בדיוק מייצר אצלם תוצאות שונות. האריזה לא יודעת מה יש לכם במרפסת.

יש מכאן מסקנה פרקטית אחת לפני שממשיכים. כשקוראים מפרט של מתקן, כדאי לשאול על כל שורה בו אם היא מתארת פליטה או התנהגות. "טווח 30 מטר" מתאר פליטה. "מגרש יונים" מתאר התנהגות. הראשון אפשר לבדוק, השני תלוי בציפור ובמה שקורה לה כשהיא מתעלמת. בכל המקרים שאנחנו רואים בשטח, מה שקורה לה כשהיא מתעלמת הוא כלום, ושם נגמרת ההרתעה.

הרגלה אצל יונים: המנגנון שמכבה כל מתקן הרתעה

הרגלה אצל יונים אינה תכונה מיוחדת שלהן. זו צורת למידה שקיימת אצל כמעט כל חיה, וההיגיון שלה פשוט: תגובת בהלה יקרה. חיה שבורחת מכל דבר לא מזיק לא מספיקה לאכול, לא מספיקה לדגור ולא מספיקה לגדל גוזלים. לכן הלמידה נוטה לכיוון אחד, לכיוון ההתעלמות, וגירוי שחוזר על עצמו בלי תוצאה הוא בדיוק סוג הגירוי שכדאי להתעלם ממנו.

שלוש תכונות מזרזות את התהליך, וכל מתקן הרתעה ביתי מחזיק את שלושתן. הראשונה היא קביעות: המתקן תלוי באותו מקום ופולט את אותו דבר. השנייה היא חיזוי: היונה יכולה לדעת מראש מה יקרה כשהיא תתקרב. השלישית והחשובה מכולן היא היעדר תוצאה: אחרי הגירוי לא קורה שום דבר, אף פעם. ציפור שנחתה, שמעה, ראתה והמשיכה בשלה קיבלה שיעור, והשיעור הזה מצטבר.

אפשר לראות את התהליך בסדר הפעולות של היונה. בפעם הראשונה היא לא נוחתת בכלל. בפעם השנייה היא נוחתת במרחק ומסתכלת. אחר כך היא נוחתת קרוב וממתינה. אחר כך היא עוברת בהליכה ליד המתקן, ובשלב מסוים היא עומדת עליו. הסדר הזה אינו אקראי ואינו חוצפה, הוא בדיקה שיטתית, וכל שלב בה נגמר באותה תוצאה: שום דבר לא קרה.

מכאן נובע גם מה כן היה מאריך את חיי המתקן: להזיז אותו, לשנות אותו ולהפעיל אותו בזמנים לא צפויים. כלומר עבודה שבועית, לנצח, על משטח שאתם צריכים סולם כדי להגיע אליו. זה לא כישלון של הרעיון, זו העלות האמיתית שלו, והיא כמעט תמיד לא מחושבת בהחלטה לקנות.

מה אומרים המקורות שכן מדדו מתקני הפחדה

כאן נכנס המקור המשמעותי היחיד שאפשר לצטט בנושא הזה בלי להמציא אחוזים. המדריך של תוכנית ה-IPM של אוניברסיטת קליפורניה לציפורים בעצי פרי ובגפנים כותב שבמקרה הטוב, רוטציה מתאימה בין מתקני הפחדה תשלוט במזיקי ציפורים במשך כמה ימים ואולי כמה שבועות, ושלמען יעילות מרבית כדאי לעבור מסוג אחד של מתקן הפחדה לאחר ולא להשתמש באותו שילוב מתקנים יותר משבוע, אחרת הציפורים יתרגלו אליו. עוד כתוב שם שכאשר הציפורים מפסיקות להגיב לגישה מסוימת, צריך לעבור לשיטת הפחדה אחרת כדי להמשיך להבריח אותן.

שווה לקרוא את ההמלצה הזאת עד הסוף, כי היא לא רק מגבילה את הזמן, היא מודה במנגנון. שיטת העבודה שהיא מציעה בנויה כולה סביב הרגלה: לא כתוב שם שהמתקן עובד, כתוב שם באיזה קצב צריך להחליף אותו כדי שהוא ימשיך לעבוד. זה הבדל גדול, וכל מי שקנה קופסה אחת ותלה אותה קיבל בדיוק את החצי שלא עובד.

צריך גם לומר במדויק על מה מדובר, כדי לא למתוח את המקור. ההנחיה הזאת נכתבה על מטע ועל כרם, כלומר על שטח פתוח שבו ציפור באה לאכול פרי ואין לה סיבה להישאר. מרפסת שיש בה קן היא מצב חזק יותר מבחינת הציפור, לא חלש יותר, ולכן אין סיבה להניח שהזמן שהתקבל בשדה יהיה ארוך יותר בבית. בשטח אנחנו רואים את הכיוון ההפוך.

ההשלכה המעשית בבית היא הרוטציה עצמה. בחקלאות יש מי שעובר בשדה ומחליף מתקנים, כי זה חלק מעבודת העונה. במרפסת של דירה אין את התפקיד הזה, ולכן הרוטציה נשארת על הנייר, המתקן נשאר תלוי באותו מקום, והתוצאה מתקבלת בתוך שבועות.

דחליל נגד יונים: למה ינשוף הפלסטיק מפסיק להיות ינשוף

דחליל נגד יונים בגרסה הביתית שלו הוא כמעט תמיד ינשוף פלסטיק, ולפעמים נחש גומי או עורב שחור. הרעיון נשען על תגובה אמיתית: ציפור אכן נזהרת מצורה שיש לה עיניים גדולות וקו מתאר של טורף. התגובה הזאת קיימת, וזו הסיבה שהיונים נעלמות ביום הראשון.

מה שחסר בפסל הוא כל השאר. טורף אמיתי זז, מסתובב, פולט ריח, משנה מקום, ומדי פעם באמת תופס משהו. ינשוף פלסטיק עומד באותה זווית בדיוק בשלושה בצהריים ובשש בבוקר, יום אחרי יום. היונה עוברת את רצף הבדיקות שתואר למעלה, ובסופו היא מגלה שיש על המרפסת חפץ חדש. מאותו רגע הדחליל אינו ינשוף אלא רהיט, ולפעמים הוא גם משטח נחיתה נוח, גבוה ובעל אחיזה טובה.

הגרסאות המשופרות מנסות להחזיר את מה שחסר. ינשוף על קפיץ מוסיף תנועה, ינשוף עם ראש מסתובב מוסיף שינוי, ודגמים עם עיניים מחזירות אור מוסיפים הבהוב. כל אחת מהתוספות האלה קונה עוד קצת זמן, ולכולן חסרה אותה תכונה: הן צפויות. הקפיץ נע באותו קו כשהרוח נושבת, והראש מסתובב באותו קצב. חיזוי הוא בדיוק החומר שממנו הרגלה עשויה.

אפשר להאריך את חיי הדחליל בשתי פעולות, ושתיהן עבודה. האחת היא להזיז אותו למקום אחר על המשטח כל כמה ימים. השנייה היא להוציא אותו לגמרי לשבוע ואז להחזיר. שתיהן דורשות מישהו שעולה למרפסת או לגג באופן קבוע, וזה בדיוק מה שאף אחד לא עושה לאורך זמן. בלי הפעולות האלה הדחליל הוא הוצאה חד פעמית שקונה שבועיים.

תקליטורים מבהיקים, סרט מנצנץ וכל מה שזז ברוח

תקליטורים מבהיקים תלויים על חוט הם אחד הפתרונות הנפוצים ביותר, והמנגנון שלהם הוא החזרת אור. כשהשמש פוגעת בדיסק שמסתובב, נוצר הבהוב חד ומשתנה, והבהוב כזה אכן מפריע לציפור שמתקרבת. אותו היגיון עומד מאחורי סרט מבהיק, מאחורי רצועות אלומיניום ומאחורי בלוני עיניים.

שתי מגבלות מובנות בשיטה עוד לפני ההרגלה. הראשונה היא תלות בשמש: הבהוב קיים כשיש אור ישיר בזווית הנכונה, ולכן הוא נעדר בבוקר מוקדם, בשקיעה, ביום מעונן ובכל מרפסת מוצלת או מקורה. שעות הכניסה השקטות של היונה הן בדיוק השעות שבהן ההבהוב לא עובד. השנייה היא רוח: בלי רוח הדיסק תלוי דומם, וביום שרב אין תנועה בכלל.

אחרי המגבלות האלה מגיעה ההרגלה, והיא עובדת כאן מהר במיוחד, כי ההבהוב הוא הגירוי החוזר והצפוי ביותר מכולם. אותו ברק, באותו מקום, כל יום, ואחריו שום דבר. בתוך ימים היונה נוחתת מטר מהדיסק, ובתוך שבועיים היא נוחתת עליו.

יש גם שני חסרונות שלא שייכים לציפור בכלל. הראשון הוא מה שקורה לחומר: סרט מבהיק נקרע בשמש ובגשם ונשאר תלוי כחוט מרופט על החזית, ותקליטור על חוט דק נופל בסופה. השני הוא מה שקורה למראה הבניין: על חזית שפונה לרחוב או לחצר משותפת אלה פריטים שרואים מרחוק, וזו סיבה נפוצה לבקשה של ועד הבית להסיר אותם. עמוד החומרים מתאר את החומרים שאנחנו כן משתמשים בהם, וההבדל העיקרי הוא שהם מיועדים להישאר במקום שנים ולא להתפרק אחרי עונה.

מתקן אולטרסוני: מה בדיוק ידוע על הקופסה הזאת

כאן צריך לדבר בזהירות, כי בדיוק בנושא הזה מסתובבים באינטרנט אחוזי הצלחה שאף אחד לא פרסם. אז נתחיל ממה שכן אפשר לומר. אולטרסאונד מוגדר כצליל בתדר גבוה מטווח השמיעה של אדם. מתקן אולטרסוני נמכר על בסיס התכונה הזאת בדיוק: הוא שקט לאוזן שלכם. זו התכונה היחידה שלו שאתם יכולים לאמת בעצמכם בבית.

מכאן והלאה מדובר בשתי שאלות נפרדות, וחשוב לא לאחד אותן. השאלה הראשונה היא אם יונה שומעת את הצליל הזה בכלל. השנייה היא אם שמיעה של צליל כזה מספיקה כדי שהיא תעזוב מקום שהיא בחרה בו. אין לנו מדידה משלנו על אף אחת מהשתיים, ולכן לא נכתוב כאן מספר. מה שכן אפשר לומר הוא שאנחנו לא מתקינים את הקופסאות האלה ולא מוכרים אותן, ושבכל העבודות שלנו הפתרון הוא פיזי.

יש בכל זאת שתי הערות מעשיות ששייכות לקול ולא לציפור. הראשונה היא שקול לא פונה בפינות: הוא נחסם על ידי מחיצה, על ידי מעקה מלא, על ידי מכונת כיבוס ועל ידי צמח גדול. מרפסת אמיתית מלאה במחסומים כאלה, וטווח כיסוי שמצוין באריזה נמדד בחלל פתוח. השנייה היא שגם מתקן שכן משפיע כפוף לאותה הרגלה שתוארה למעלה, ואת החלק הזה אף אריזה לא מזכירה.

השורה התחתונה שאנחנו אומרים בטלפון כשנשאלים על הקופסאות האלה היא זו: אם קניתם אחת, אין סיבה לזרוק אותה, אבל אין סיבה לתכנן את הטיפול סביבה ואין סיבה לקנות את השנייה. הכסף של הקופסה השנייה שווה את המטרים הראשונים של פתרון שלא מתבסס על תגובה רגשית של ציפור.

רעש, הקלטות של טורף ופיצוצים: אותו מנגנון בקול

מתקני קול שהאוזן שומעת נחלקים לשני סוגים, ושניהם מובנים היטב. הסוג הראשון הוא רעש חד: פיצוץ, צפצוף חזק, הקשה. הסוג השני מתוחכם יותר: הקלטה של קריאת מצוקה של ציפור, או של קריאת טורף. הרעיון בסוג השני טוב, כי הוא מדבר בשפה שהציפור כבר יודעת.

הבעיה בשני הסוגים זהה, והיא זהות מוחלטת בין חזרה לחזרה. הקלטה מנגנת אותו גל בכל פעם, באותה עוצמה ומאותו כיוון. קריאת מצוקה אמיתית באה מציפור מסוימת, במקום מסוים, ואחריה קורה משהו: משהו תופס, משהו עף, הלהקה זזה. בהקלטה אף פעם לא קורה שום דבר, ולכן הפער בין ההבטחה לתוצאה נלמד מהר. המדריך של אוניברסיטת קליפורניה מטפל בכל המתקנים האלה כקבוצה אחת ומציע להם את אותה רוטציה, וזו תשובה מספקת לשאלה אם קול שונה מאור.

יש כאן גם צד שאין בשיטות האחרות, והוא השכנים. מתקן קול שציפור שומעת הוא מתקן שאדם שומע, ומרפסת בבניין מגורים נמצאת מטרים מחלון השינה של מישהו. מתקן שמופעל בחמש וחצי בבוקר, בשעה שהיונים פעילות, הוא מתכון לתלונה. חוקי עזר עירוניים מטילים על בעל נכס ועל המחזיק בו אחריות למניעת מפגע מהנכס, ורעש הוא מפגע כמו לשלשת.

אנחנו מזכירים את זה מסיבה פשוטה: לא פעם מגיעה אלינו פנייה שמתחילה במשפט "התחלנו עם מתקן קול ועכשיו יש גם ריב עם השכנים". סגירה פיזית לא נשמעת בכלל, וזה יתרון שלא נכנס להשוואה כשמסתכלים רק על המחיר.

למה ההרגלה מהירה יותר דווקא במקום שיש בו קן

כל מה שנכתב עד כאן נכון פי כמה כשעל המשטח יש קן, ולכן שווה להבין את סדרי הגודל של מה שהיונה השקיעה שם. לפי מדריך הציפורים של אודובון, בקן יש שתי ביצים ולפעמים רק אחת, ושני ההורים מתחלקים בדגירה, שנמשכת 16 עד 19 יום. גם אחרי הבקיעה הקן אינו מתרוקן: הגוזלים נשארים בו עד גיל 25 עד 32 יום, ובמזג אוויר קר אף יותר.

חברו את המספרים האלה והסתכלו על הלוח מנקודת המבט של הציפור. מדובר בחודש וחצי של תלות במקום מסוים, אחרי שהוא נבחר ונמצא טוב. באמצע התהליך הזה מופיע דיסק מנצנץ. הכף שבה מונחת הבהלה קלה מאוד ביחס לכף שבה מונחות הביצים, ולכן ההחלטה של היונה כמעט מובטחת. היא תעבור את רצף הבדיקות מהר יותר, כי יש לה סיבה חזקה יותר לבדוק.

מזה נובע הכלל המעשי שאנחנו חוזרים עליו בכל שיחת טלפון: מתקן הרתעה שווה יותר לפני שיש קן, ולא אחרי. מרפסת שיונה נחתה עליה שלוש פעמים היא עדיין מקום אפשרי בין כמה, ובשלב הזה גירוי חדש אכן יכול להזיז אותה לשכן. מרפסת עם ביצים היא מקום שנבחר.

וזה מוביל למסקנה שנוגדת את האינטואיציה: דווקא מי שפעל מהר ותלה משהו ביום הראשון קיבל את התוצאה הטובה שיצרה את הבעיה. ההרתעה עבדה, הבעיה נראתה פתורה, אף אחד לא סגר שום דבר, ואחרי שלושה שבועות היה קן. תהליך העבודה בנוי סביב הסדר ההפוך: קודם לקבוע מה סוגר את המשטח, ואחר כך לדבר על הזמן שעד ההתקנה.

מה קורה בפועל בזמן שההרתעה נראית עובדת

לתקופת הניסיונות יש מחיר שלא מופיע באריזה, והוא מצטבר בשקט. גם כשהיונה זזה מטר או שניים, היא נשארת על אותה מרפסת, ולכן הלשלשת ממשיכה להצטבר על הרצפה, על המעקה, על גב הכיסא ועל מסתור הכביסה. חודש של ניסיונות הוא חודש נוסף של שכבה.

ל-CDC יש בדיוק בנקודה הזאת מה לומר. הוא מתאר את ההיסטופלזמוזיס כמחלה שנגרמת משאיפת נבגים של פטרייה שחיה בקרקע ומתפשטת בקרקע שמעורבת בה לשלשת של ציפורים ושל עטלפים, ומציין שהיא פוגעת בעיקר בריאות. זו מחלה שנשאפת ולא כזו שעוברת בנגיעה, ולכן מה שחשוב הוא אבק ולא לכלוך שרואים. שכבה יבשה שמתפוררת בזמן טאטוא היא בדיוק הרגע המסוכן, ומפוח או הדף אוויר הופכים ערמה מקומית לענן.

מכאן נובעות שלוש מסקנות פשוטות לתקופת ההמתנה. מרטיבים במים לפני שנוגעים, לא משתמשים במפוח, ועובדים עם כפפות ועם מסכה. אם הכמות גדולה, עדיף לא לגעת בכלל ולחכות: הניקוי והחיטוי נכללים בעבודה שלנו לפני שסוגרים משטח, ואין טעם לעשות אותם פעמיים.

יש גם מחיר כספי לזמן. ניקוי של שכבה בת חודש שונה מניקוי של שכבה בת חצי שנה, והמשטח עצמו נפגע: לשלשת חומצית יושבת על צבע, על אלומיניום, על עץ ועל ריפוד. מי שהתחיל בשלושה מתקני הרתעה ורק אחר כך עבר לסגירה שילם על שניהם, וגם על ניקוי גדול יותר.

הרתעה מול סגירה, לפי משטח

הטבלה הזאת היא הדרך המהירה להחליט אם בכלל שווה לדבר על הרתעה במקום שלכם. בכל שורה יש משטח אחד, מה שהרתעה עושה שם בפועל, ומה סוגר אותו. ההיגיון פשוט: משטח נחיתה צר אפשר להוציא מכלל שימוש, וחלל שאפשר להיכנס אליו צריך לסגור.

שימו לב לשורה השלישית והאחרונה, כי שם נמצאת הטעות היקרה. חלל אינו משטח נחיתה, ולכן שום גירוי שמכוון למי שנוחת לא נוגע בו. מי שתולה דיסק מול חלל מתחת למזגן מטפל בסימפטום שהוא רואה ולא במקום שבו הציפור נמצאת. עמוד השירותים מפרט כל אחד מהפתרונות בטבלה בנפרד, כולל מה שהוא לא פותר.

חישוב: כמה מטרים אתם בעצם צריכים לסגור

לפני שמחליטים אם מתקן הרתעה משתלם, שווה לדעת כמה בכלל מדובר, וזה חישוב של דקה עם סרט מידה. יש שתי מידות בלבד. משטח נחיתה נמדד במטר אורך, וחלל נמדד במטר רבוע של שטח סגירה.

לדוגמה, מעקה מרפסת באורך 4 מטרים ואדן חלון באורך 1.5 מטרים, כלומר 4 ועוד 1.5, שווה 5.5 מטר אורך של משטח נחיתה שצריך לטפל בו. בחלל ההיגיון אחר: מרפסת ברוחב 3 מטרים ובגובה 2.6 מטרים, כלומר 3 כפול 2.6, שווה 7.8 מטר רבוע של שטח סגירה.

עכשיו אפשר לעשות את ההשוואה שבאמת מעניינת. לפי המחירון שלנו, דוקרנים נעים בין 80 ל-150 שקלים למטר אורך, מערכת חשמלית נעה בין 120 ל-200 שקלים למטר אורך, והתקנת רשת למסתור כביסה נעה בין 850 ל-1,400 שקלים לעבודה, כולל מע"מ. המחירים כוללים מע"מ, והטווח נקבע לפי גובה, גישה וסוג המשטח.

כשמכניסים לחשבון הזה גם את המתקנים שנקנו בדרך, התמונה משתנה. ינשוף, חבילת דיסקים וקופסה אחת מצטברים לסכום שקרוב למטרים הראשונים של פתרון קבוע, וההבדל הוא שהמטרים האלה עוד יהיו שם בשנה הבאה. עמוד המחירון מציג את הטווחים במלואם, והם אותם טווחים שנאמרים בטלפון.

מה לבדוק לפני שקונים מתקן הרתעה

אם בכל זאת רוצים לנסות, יש חמש שאלות ששוות את הדקות שהן לוקחות. הן לא יהפכו מתקן הרתעה לפתרון קבוע, אבל הן ימנעו את ההוצאה שאין לה שום סיכוי מראש.

• האם ההבטחה על האריזה מתארת פליטה או התנהגות. טווח, תדר ועוצמה הם פליטה שנמדדת. "מגרש יונים" הוא התנהגות שתלויה בציפור.
• האם יש הוראה להזיז את המתקן או להחליף אותו כל שבוע, ומי בפועל יעשה את זה על המשטח הזה.
• האם המשטח שאתם מנסים להגן עליו הוא משטח נחיתה או חלל. חלל לא נפתר בהפחדה, בשום גרסה.
• האם המתקן דורש חשמל, סוללה או שמש ישירה, והאם התנאים האלה קיימים במקום שבו הוא יתלה.
• האם המתקן נראה מהרחוב או נשמע אצל השכן, ואם כן, האם החזית היא רכוש משותף.

השאלה השלישית היא זו שחוסכת את רוב הכסף. כל השיטות שנסקרו כאן פועלות על ציפור שמתקרבת לנחיתה, ולכן כולן חסרות משמעות מול חלל שהציפור נכנסת אליו בהליכה מהצד. את ההבחנה הזאת אפשר לעשות לבד בשתי דקות על המרפסת, ואם התשובה היא חלל, אין סיבה לקנות שום דבר.

חזית, ועד בית ומה אומר החוק על מתקן תלוי

מרפסת וחזית בבניין משותף אינן אותו דבר מבחינה משפטית, וזה משנה מה מותר לתלות. הקיר החיצוני והחזית הם בדרך כלל רכוש משותף, ולכן מתקן שמקובע עליהם אינו עניין פרטי גם כשהוא משרת דירה אחת. במענה שפרסמה האגודה לתרבות הדיור על מסתור יונים ברכוש המשותף יש שני מצבים נפרדים. כשיונים התמקמו ברכוש המשותף, זה עניין של ועד הבית. כשהמפגע נולד מתוספת שדייר התקין בעצמו, הטיפול מוטל על אותו דייר.

בפועל ההבחנה הזאת עולה פעמיים: כשתולים משהו וכשמתקינים משהו. מתקן הרתעה תלוי בולט למראה ולכן הוא זה שמייצר את הפנייה מוועד הבית, וסגירה מקצועית שקופה ומעוגנת נבחנת אחרת. בשני המקרים עדיף להעלות את הנושא לפרוטוקול אסיפה לפני ולא אחרי.

בצד העירוני, חוקי עזר לשמירת הסדר והניקיון מטילים על בעל נכס ועל המחזיק בו אחריות לניקיון ואוסרים גרימת מפגע, וחוק העזר של נתניה הוא דוגמה לנוסח כזה, עם פרק נפרד לשמירת חזיתות בתים. מי שמצטבר אצלו מפגע בחזית נמצא בצד הלא נוח של הנוסח הזה, וזמן של ניסיונות הוא זמן של הצטברות.

יש גם צד שאפשר לפעול בו במקביל. עיריית חולון פרסמה שהיא מגבירה אכיפה על האכלת יונים במרחב הציבורי, ובהודעה שלה הווטרינר העירוני מסביר שההאכלה יוצרת מפגע משמעותי כי היונים מתקבצות בקבוצות גדולות ומייצרות לשלשת ופסולת בכמות גדולה, עם סיכון תברואי (עיריית חולון). אם מתחת לבניין יש נקודת האכלה קבועה, יש למי לפנות, ושתי הפעולות לא מחליפות אחת את השנייה.

מה כן עושים במקום, ומה נשאר אחרי ההתקנה

ההמלצה שלנו פשוטה, וגם קלה לבדוק. במקום להוציא כסף על שרשרת מתקנים שכל אחד מהם קונה שבועיים, כדאי למדוד את המשטח, להחליט אם מדובר בנחיתה או בחלל, לנקות את מה שהצטבר ולסגור. סגירה פיזית אינה נשענת על תגובה של הציפור, ולכן היא לא מאבדת את השפעתה כשהציפור מתרגלת.

בפועל זה נראה כך. במקום מתקן שצריך להבהיל את הציפור כל יום מחדש, הרשת פשוט עומדת בדרך: פוליאתילן בתשעה חוטים שזורים, מוגן מקרינת UV, ושקוף מספיק כדי שהחזית תיראה כמעט כמו קודם. את גודל העין קובעת הציפור. ליונה מספיקה עין של ארבעה סנטימטרים, אבל דרורים ומיינות עוברות בפער שיונה אינה נכנסת בו, ולהן יש עין של סנטימטר אחד. הדוקרנים, מצידם, הם מוטות נירוסטה על בסיס פוליקרבונט שקוף, ולכל רוחב משטח יש דגם משלו.

לפני כל סגירה המשטח מנוקה ומחוטא, כי סגירה על לכלוך נועלת בפנים את הלשלשת ואת הנוצות והריח חוזר בקיץ הראשון. אחרי ההתקנה אין תחזוקה שוטפת. האחריות שאנחנו נותנים היא חמש שנים מיום ההתקנה על רשתות ודוקרנים, ושלוש שנים על פסי הלם חשמליים, וחזרה לטיפול בתוך תקופת האחריות אינה נגבית בנפרד. הרשת עצמה מחזיקה כעשר שנים לפי המפרט שלנו.

אם אתם באמצע תקופת ניסיונות ולא בטוחים מה יש לכם על המשטח, צרו קשר ותקבלו תשובה לפי מה שמתאים למשטח ולא לפי מה שיש במדף. שאלות נוספות שחוזרות בטלפון מרוכזות בעמוד השאלות הנפוצות.