ג'ל דוחה יונים: למה אנחנו לא מתקינים אותו

מה זה ג'ל דוחה יונים ומה בדיוק הוא מבטיח

המשפחה הזאת של מוצרים מגיעה בשתי גרסאות עיקריות. הגרסה הראשונה היא דבק ממש: חומר סמיך ודביק שנמרח בפס רציף או בנקודות על המשטח, כדי שהציפור תרגיש מרקם לא נעים ברגע שהיא נוחתת ותעוף. הגרסה השנייה מתוחכמת יותר: ג'ל שקוף בכוסיות קטנות שמודבקות למשטח, ואמור לעבוד על תחושה חזותית ועל ריח ולא רק על דביקות.

שתי הגרסאות מבטיחות אותו דבר: שמשטח הנחיתה יהפוך למקום שהציפור לא רוצה לעמוד בו. ההבטחה הזאת בנויה על תגובה של החיה, וזה שונה מהותית מפתרון שמוציא את המשטח מכלל שימוש. דוקרן לא מבקש מהיונה להחליט שום דבר, הוא פשוט לא מאפשר עמידה. ג'ל מבקש החלטה, ולכן הוא תלוי בכך שהתחושה תישאר לא נעימה, ובכך שהחומר יישאר חשוף.

בפועל שתי ההנחות האלה נשענות על אותו תנאי: פני השטח של החומר צריכים להישאר כפי שהם. זה התנאי שנשבר ראשון בחוץ, והוא נשבר בגלל אבק, חול, מי גשם, נוצות ולשלשת. מכאן והלאה כל מה שנכתב במדריך הזה נגזר מהנקודה הזאת, כי היא מסבירה גם את אובדן ההשפעה, גם את הכתם וגם את מה שנדבק לציפור.

שווה לומר דבר אחד בפתיחה, כדי שלא יהיה בלבול. אין כאן טענה שהחומר לא עושה כלום. יש כאן טענה שמה שהוא עושה נגמר, ושמה שהוא משאיר אחריו נשאר. בין שני אלה נמצאת כל ההחלטה.

מה מצא המחקר שבדק שני ג'לים על יונות בית

בנושא הזה קיים מקור שאפשר להסתמך עליו, וזה לא מובן מאליו בתחום שמלא בהצהרות שיווקיות. מחקר שפורסם בכתב העת Animals בדק את היעילות של שני ג'לים דוחים מול יונות בית חופשיות, והוסיף בדיקה של השימוש בהם מנקודת מבט של רווחת חיים. הבודקים התקינו מדפי ניסוי עם המערכות בשובך יונים וצפו בהתנהגות של הציפורים מולן.

שתי מסקנות משמעותיות עלו משם. הראשונה היא שלשני הג'לים הייתה השפעה דוחה מוגבלת וחולפת, ושהם לא הצליחו להוכיח את היעילות המלאה שנטענה לגביהם. השנייה נוגעת לציפור עצמה: נכתב שם שהאפקט הדביק מוטל בספק מבחינת רווחת חיים, מפני שהדבקה של נוצות מציבה סיכון ליונות בית וגם לציפורים אחרות שאינן מטרת הטיפול. המסקנה שהמחקר הגיע אליה הייתה ששני הג'לים חסרים את היעילות המלאה שהובטחה, מתנגשים עם שיקולי רווחת חיים, ולכן אינם מתאימים לניהול אוכלוסיית יונות בית בשטח עירוני.

צריך לקרוא את זה במדויק ולא למתוח את המקור. המחקר בדק שני מוצרים מסוימים בתנאים מסוימים, והוא לא אמירה על כל צנצנת שנמכרת. מה שכן אפשר לקחת ממנו הוא המנגנון: השפעה שקיימת אבל חולפת, וחומר שנדבק למה שלא התכוונו אליו. שני אלה חוזרים בכל תיאור של החומר, כולל בהוראות השימוש שלו עצמן, שכמעט תמיד כוללות מריחה מחודשת.

בעבודה שלנו זה גם מה שהופך את ההחלטה לפשוטה. פתרון שדורש מריחה חוזרת דורש מישהו שחוזר, ופתרון שמשאיר חומר דביק על חזית דורש מישהו שמנקה. שני התפקידים האלה לא קיימים בבניין מגורים, ולכן בפועל אף אחד לא ממלא אותם.

המנגנון שנשבר ראשון: החומר מתכסה במה שנדבק אליו

זה החלק הפיזי הפשוט להסביר, והוא זה שמסביר למה הג'ל מפסיק לעבוד גם כשלא קרה שום דבר דרמטי. דביקות היא תכונה של פני השטח. ברגע שעל פני השטח מונחת שכבה חדשה, התכונה הזאת נעלמת, גם אם מתחתיה יש חומר דביק לגמרי.

באדן חלון עירוני השכבה החדשה מגיעה מכל כיוון. יש אבק שנושבת עליו הרוח, יש חול אחרי אירוע אבק, יש מי גשם שמייצרים קרום, ויש נוצות שמתעופפות ממשטח סמוך. במחקר שהוזכר תואר בדיוק זה: חרקים, נוצות, אבק ולשלשת נדבקו לג'לים. כל אחד מהפריטים האלה הוא בעצם ריצוף קטן שמונח על החומר, ובהצטברות מתקבל מעליו משטח חדש.

מאותו רגע קרה דבר גרוע ממה שהיה לפני. המשטח חזר להיות משטח נחיתה, רק שעכשיו יש עליו שכבה של חומר אורגני מעורב בדבק. יונה שנוחתת שם מקבלת אחיזה סבירה, ומה שמתחת לרגליה ממשיך לאסוף חומר. זה ההסבר לכך שאדן שנמרח לפני חצי שנה נראה גרוע יותר מאדן שלא נגעו בו בכלל.

יש כאן גם נקודה שחשוב לומר בכל הכתיבה על הנושא הזה: לא ננקוב כאן במספר שבועות ולא באחוז הצלחה, כי אין מספר מאומת לתת. מה שאפשר לתאר הוא הכיוון, והכיוון קבוע: החומר מאבד את התכונה שהוא נמכר עליה, והוא עושה את זה בלי שמישהו יראה שזה קרה. בדיוק בגלל זה בעל הבית מגלה את הכישלון רק כשהיונה כבר חזרה.

נוצות דבוקות וכפות דבוקות: מה קורה לציפור

כאן נמצא הלב של הסיבה שאנחנו לא נוגעים בחומר הזה. דבק אינו סלקטיבי. הוא לא מבחין בין משטח לבין רגל, ולא בין רצפה לבין כנף. יונה שנוחתת על פס דביק דורכת בו בשתי כפות, ואם היא נבהלת ומנסה להתרומם, היא מושכת איתה חומר. במחקר תואר שהציפורים משכו חוטים דביקים ארוכים כשהן דרכו בג'ל ועפו משם, והחומר נמצא על הקיר מתחת למדף הניסוי.

נוצה מתפקדת בזכות מבנה מדויק של סיבים שנאחזים זה בזה. חומר דביק שנכנס בין הסיבים מבטל את המבנה הזה במקום שהוא נוגע בו, ונוצות דבוקות אינן רק מלוכלכות: הן לא מתפקדות. ציפור במצב הזה מתקשה לעוף, מתקשה לווסת חום ומשקיעה זמן בניסיון לנקות את עצמה במקור, ובניסיון הזה היא גם מעבירה את החומר לכל מקום אחר בגוף.

הבעיה נוספת מתי שהחומר עובר לציפור שלא הייתה אמורה להיפגע בכלל. אותו מחקר ציין שהדבקה של נוצות מציבה סיכון ליונות בית וגם לציפורים אחרות שאינן מטרת הטיפול, והחומר עצמו עובר גם לעצמים אחרים. דרור, בולבול או סנונית קטנים מיונה, ומשקל החומר שהם נושאים ביחס לגודלם גדול יותר.

מהצד הפרקטי צריך לומר גם את מה שקורה למרפסת. ציפור שדבקה בחומר מתעופפת בסביבה, נוגעת בכיסא, בכביסה, במעקה ובקיר, ומעבירה דבק לכל אחד מהם. כל אחד מהמשטחים האלה הופך למשטח שאוסף אבק וסיבים באותו אופן. זה הפרט שהופך פס אחד על אדן לכתמים בכל המרפסת.

ציפור שנתקעת ומתה במקום, והריח שחוזר בגללה

זהו התרחיש שאנחנו מסרבים לקחת בו סיכון, והוא לא תיאורטי. ציפור שנוצותיה דבוקות וכפותיה מוצמדות למשטח יכולה להישאר במקום. מה שקורה משם והלאה הוא ביולוגיה פשוטה: חומר אורגני נשאר על פני השטח, מתפרק בחום, מושך זבובים, ומייצר נוזלים שנספגים בטיח ובעץ.

זו הנקודה שבה החומר מייצר בדיוק את הבעיה שבגללה התקשרו אלינו מראש. רוב הפניות בנושא ריח מגיעות ממקום שאף אחד לא רואה: מתחת לתריס גלילה, מאחורי גגון, בתוך חלל של מזגן, בין קורה לקיר. ריח לא נעלם כשמאווררים, כי המקור שלו נשאר במקום. ג'ל שהונח בדיוק במקומות הצרים האלה יוצר תרחיש שבו מקור הריח נמצא בנקודה שלא מנקים.

אם כבר קרה, הטיפול הוא לא ריסוס ולא מטהר אוויר. מפנים את מה שנשאר, מרטיבים לפני שנוגעים כדי שלא יעלה אבק, מנקים ומחטאים את החומר שנספג ואת השטח סביבו, ורק אז סוגרים. ה-CDC מתאר את ההיסטופלזמוזיס כמחלה שנגרמת משאיפת נבגים של פטרייה שמתפשטת בקרקע שמעורבת בה לשלשת של ציפורים ושל עטלפים, ולכן אבק יבש הוא מה שחשוב כאן ולא הלכלוך שרואים. עובדים עם מסכה, עם כפפות ובלי מפוח.

יש גם שיקול אנושי פשוט שאנחנו אומרים בקול. הלקוח שהתקשר רצה שהיונים יעברו למקום אחר, לא שציפור תמות על אדן החלון שלו מול חלון המטבח. השיטה שלנו היא הרחקה וסגירה בלבד, בלי רעל, בלי מלכודות ובלי דבק, וזו בדיוק הסיבה שהגבול הזה קיים.

כתמים על הקיר: מה החומר עושה לפני השטח שמתחתיו

הצד הזה מגיע כמעט בכל פנייה שמתחילה במשפט "מרחנו משהו והקיר השתנה". ג'ל הוא חומר סמיך שמונח על משטח אנכי או אופקי בחוץ, ולכן פועלים עליו חום ומשקל. בשמש של אוגוסט הצמיגות שלו יורדת, והוא נוזל למטה. על קיר זה נראה כפס שנוטף, ועל אדן זה נראה כשלוחה שנספגת בשפה התחתונה.

מה שקורה אחר כך תלוי בחומר הבניין. טיח וצבע סופגים, ולכן הכתם אינו על פני השטח אלא בתוכם. אבן נסורה ובטון חשוף סופגים גם הם ומשנים גוון באופן קבוע. עץ ואלומיניום צבוע סופגים פחות, אבל החומר נשאר עליהם כשכבה שקשה להסיר בלי לפגוע בצבע. בזכוכית הוא נשאר כמריחה שמפזרת אור.

ואז נוסף לזה האבק. חומר דביק שנספג הוא חומר שאוסף, ולכן הכתם נעשה כהה יותר משבוע לשבוע. אחרי כמה חודשים זה כבר לא פס של חומר שקוף אלא קו חום או אפור שרואים מהרחוב, בדיוק בגובה שבו כולם מסתכלים. בבניין עם חזית מטופחת זה הרגע שבו הנושא עובר מהמרפסת של אדם אחד לישיבת ועד הבית.

ההסרה, כשמנסים אותה, היא עבודה בפני עצמה. צריך ממיס שמתאים לסוג פני השטח, צריך לבדוק אותו בפינה נסתרת לפני, וצריך להיזהר שהממיס לא יוריד את הצבע יחד עם החומר. בחלק מהמקרים המסקנה בסוף היא צביעה מחדש של המקטע. זה הוצאה שלא נכנסה לחשבון כשהצנצנת נקנתה, והיא לא זניחה.

למה החומר נודד למקומות שלא התכוונתם אליהם

יש כאן תכונה אחת שאנשים לא צופים, וכדאי לומר אותה בנפרד. ג'ל לא נשאר במקום שבו נמרח. הוא נודד בשלוש דרכים, וכל אחת מהן מגדילה את השטח שמושפע ממנו.

הדרך הראשונה היא כבידה וחום, כפי שתואר למעלה: החומר זורם למטה ומגיע למקטע שמעולם לא נמרח. הדרך השנייה היא הציפור: כפות ונוצות מעבירות חומר לכל משטח שהיא נוגעת בו אחר כך, כולל כביסה תלויה, ריפוד של כיסא גן ומעקה זכוכית. הדרך השלישית היא אדם: מי שמנקה, מי שתולה כביסה ומי שמזיז עציץ נוגע בפס בלי לשים לב ומעביר אותו הלאה, ולפעמים גם לתוך הבית ועל הרצפה.

יש גם מרכיב עונתי. גשם ראשון שוטף חלק מהחומר מהמשטח, והנוזל הזה מגיע למקום שהמים מגיעים אליו: לרצפת המרפסת, למרזב, לאדן של הקומה מתחת, לעציץ של השכן. פס דביק על מעקה בקומה שלישית הוא מקור פוטנציאלי לכתם בקומה השנייה, ואת הקשר הזה כמעט אף אחד לא עושה בזמן.

לכן אנחנו מתייחסים לחומרים דביקים כפתרון שאין לו גבול גאומטרי ברור. סגירה פיזית היא ההיפך המדויק מזה: לרשת יש היקף, לדוקרן יש אורך, ושניהם נשארים בדיוק במקום שבו הותקנו גם בשנה השלישית. זה יתרון שלא מרגישים ביום ההתקנה ומרגישים מאוד אחרי חורף.

ג'ל דביק לציפורים מול דבק ציפורים: מה ההבדל, ולמה שניהם בחוץ

שווה להפריד בין שני מוצרים שנשמעים דומה ומתנהגים אחרת, כי בשיחות טלפון הם מתערבבים כל הזמן. ג'ל דביק לציפורים נמכר כחומר הרחקה: הרעיון הוא שהציפור תרגיש מרקם לא נעים ותעוף, והחומר נמרח בפס דק על משטח נחיתה. דבק ציפורים הוא משפחה אחרת לגמרי, חומר שנועד להחזיק, ובגרסאות מסוימות הוא נמכר כלוח או כמריחה שמצמידה את הציפור למקום.

מבחינת החומר ההבדל הוא בעיקר בעוצמת ההיאחזות, ומבחינת התוצאה בשטח ההבדל קטן ממה שנראה. פס דק של ג'ל שהתייבש חלקית מתנהג כמו דבק, וכל חומר דביק על משטח נחיתה מצמיד לפי כמה שהוא מצליח להצמיד. גם באותו מחקר שנזכר למעלה תועד מה שקורה בקצה הזה של הסקאלה: הציפורים משכו איתן חוטים דביקים ארוכים כשהן דרכו בג'ל ועפו, כלומר החומר אכן נאחז בהן ולא רק נגע בהן.

אצלנו שניהם מחוץ לגבול, ומאותה סיבה. השיטה שלנו היא הרחקה וסגירה בלבד, בלי רעל, בלי מלכודות ובלי דבק, והסיבה לגבול הזה מעשית ולא רק עקרונית: חומר שמחזיק ציפור מייצר בעיה חדשה באותו מקום בדיוק שממנו רצו להיפטר. ציפור שנשארת דבוקה אינה סוף התהליך אלא תחילתו, ומשם ממשיכים ריח, זבובים ונוזלים.

ההבחנה הזאת חשובה גם כשבודקים הצעה. אם בהצעת מחיר מופיעה מריחה של חומר, שווה לשאול במפורש מה הוא ומה קורה לציפור שנוגעת בו. תשובה טכנית לשאלה הזאת אפשר לבדוק, וסגירה פיזית לא צריכה אותה בכלל: לרשת ולדוקרן אין תרחיש שבו משהו נדבק.

הרגלה וזמן: למה גם ההשפעה שכן קיימת נגמרת

עד כאן דיברנו על מה שהחומר משאיר. יש גם צד שני, והוא מה שקורה לציפור לאורך זמן. תחושה לא נעימה היא גירוי, וגירוי שחוזר על עצמו בלי שקורה אחריו שום דבר משמעותי מפסיק לייצר תגובה. זה תהליך למידה בסיסי, והוא קיים אצל כמעט כל חיה.

בדיוק לכאן מכוונת המסקנה של המחקר שהוזכר: השפעה דוחה מוגבלת וחולפת. המילה "חולפת" אינה קישוט, היא מתארת את הכיוון. יונה שכבר בחרה את המשטח הזה, ובמיוחד כזו שיש לה שם קן, מגיעה אליו עם מחויבות גדולה, ולכן היא תבדוק אותו שוב. היא תנחת בקצה הפס, אחר כך בין הנקודות, אחר כך על מקטע שהתכסה באבק.

כאן שני המנגנונים נפגשים ומחזקים אחד את השני. ההצטברות מקטינה את הדביקות, וההרגלה מקטינה את התגובה לדביקות שנשארה. התוצאה היא שהחומר אינו מפסיק לעבוד בנקודת זמן אחת וברורה אלא נשחק בהדרגה, ובעל הבית מגלה את זה רק כשהיונה חוזרת לעמוד במקום שבו הפס עדיין נראה.

מה שנשאר אחרי השחיקה הזאת הוא ההפרש בין שתי הגישות. משטח שנסגר פיזית אינו מבקש מהציפור להחליט שום דבר, ולכן אין בו מה להישחק: דוקרן מאובק עושה בדיוק את מה שדוקרן חדש עושה, ורשת מאובקת סוגרת בדיוק כמו רשת חדשה. זו כל ההצדקה לכך שהעבודה נעשית בחומרים ולא במריחות.

מה סוגר את המשטח במקום ג'ל דוחה יונים

עכשיו לצד המעשי. לכל משטח שעליו נמרח ג'ל יש פתרון פיזי מקביל, והטבלה הזאת מציגה את ההתאמה. הכלל שמנחה אותה הוא אחד: משטח נחיתה מוציאים מכלל שימוש, וחלל שאפשר להיכנס אליו סוגרים.

שורות הטבלה מסבירות גם את הטעות הכי נפוצה בנושא: מריחת חומר מול חלל. חלל אינו משטח נחיתה, ולכן כל חומר שנמרח על שפתו לא נוגע במה שקורה בתוכו. היונה נכנסת בהליכה מהצד, והפס נשאר ריק ומוכתם. עמוד השירותים מפרט כל אחד מהפתרונות האלה בנפרד.

חישוב: כמה מטרים יש לכם, ומה זה אומר על המחיר

לפני שמחליטים משהו, שווה למדוד. יש שתי מידות בלבד בתחום הזה, והן קובעות גם את סוג הפתרון וגם את הטווח שאתם נכנסים אליו. משטח נחיתה נמדד במטר אורך, וחלל נמדד במטר רבוע של שטח סגירה.

דוגמה למשטח נחיתה: אדן חלון באורך 2 מטרים וקורה באורך 3.5 מטרים, כלומר 2 ועוד 3.5, שווה 5.5 מטר אורך שצריך לטפל בו. דוגמה לחלל: מסתור כביסה ברוחב 2.4 מטרים ובגובה 2.5 מטרים, כלומר 2.4 כפול 2.5, שווה 6 מטר רבוע של שטח סגירה. שני החישובים לוקחים דקה עם סרט מידה, והם מאפשרים לכם להשוות שתי הצעות על אותו בסיס.

לפי המחירון שלנו, דוקרנים נעים בין 80 ל-150 שקלים למטר אורך, מערכת חשמלית נעה בין 120 ל-200 שקלים למטר אורך, והתקנת רשת למסתור כביסה נעה בין 850 ל-1,400 שקלים לעבודה, כולל מע"מ. המחירים כוללים מע"מ, והטווח נקבע לפי גובה, גישה וסוג המשטח.

ההשוואה שחשוב לעשות היא לא בין צנצנת לבין מטר, אלא בין שתי עלויות מלאות. צנצנת אחת אינה העלות היחידה של ג'ל: יש את המריחות החוזרות, יש את הניקוי של מה שנספג ולפעמים יש צביעה מחדש של מקטע חזית. עמוד המחירון מציג את הטווחים במלואם, והם אותם טווחים שנאמרים בטלפון.

מה לשאול לפני שמישהו מורח חומר על הבניין שלכם

השאלות האלה לא מיועדות לעמוד מול מישהו, הן מיועדות להביא מידע שאפשר לבדוק. שווה לשאול אותן גם כשמדובר בצנצנת שקונים לבד.

• מה קורה לחומר בשמש של אוגוסט ובגשם ראשון, והאם הוא נוזל למטה.
• מה מסיר אותו מסוג פני השטח שיש לי, ומי מבצע את ההסרה אם צריך.
• כל כמה זמן צריך למרוח שוב, ומי מגיע לעשות את זה על משטח בגובה.
• מה קורה לציפור שדורכת בחומר, ומה קורה לציפור קטנה יותר מיונה.
• האם המשטח שלי הוא משטח נחיתה או חלל, ואם הוא חלל, למה בכלל מדובר בחומר ולא בסגירה.
• האם הקיר שעליו מדובר הוא רכוש משותף, ומי מאשר שנוגעים בו.
• מה כתוב בהצעה על ניקוי המשטח לפני הטיפול, ועל מה שנשאר עליו אחריו.

השאלה על משטח מול חלל היא זו שמסיימת את הדיון ברוב המקרים. אם התשובה היא שמדובר בחלל, חומר דביק אינו הפתרון לא בגלל איכות אלא בגלל גאומטריה: היונה נכנסת מהצד ואינה נוחתת על הפס בכלל. את ההבחנה בין משטח לבין חלל אתם יכולים לעשות לבד בשתי דקות מהמרפסת, ואם היא יצאה "חלל", אין סיבה לקנות שום דבר.

שתי השאלות האחרונות הן אלה שחוזרות אלינו בדיעבד. הראשונה, על רכוש משותף, מגיעה אחרי שהכתם נראה מהרחוב, ואז כבר יש התכתבות. השנייה, על ניקוי, היא זו שקובעת אם העבודה מסתיימת במשטח נקי או במשטח שמישהו סגר עליו שכבה. אצלנו הניקוי והחיטוי נכללים לפני כל סגירה, והמפרט של מה שמותקן כתוב בהצעה עצמה, כך שאפשר להשוות בין הצעות ולא רק בין מספרים.

חזית משותפת, ועד בית ומה אומר החוק

לחומר שנמרח על הבניין יש גם צד שאינו טכני. הקיר החיצוני והחזית הם בדרך כלל רכוש משותף, ולכן מריחה עליהם אינה החלטה של דירה אחת. המענה שפרסמה האגודה לתרבות הדיור על מסתור יונים ברכוש המשותף מפריד בין שני מצבים: מפגע שמקורו בתוספת שדייר התקין בעצמו נשאר באחריותו, ויונים שמצאו מקום ברכוש המשותף הן נושא לוועד הבית.

ההבחנה הזאת רלוונטית כאן כי הכתם נראה. דיירים אחרים מזהים שינוי בחזית, והשיחה שמתחילה משם עוסקת בשאלה מי מסיר ומי צובע. לכן עדיף להעלות כל טיפול בחזית לפרוטוקול אסיפה לפני שמישהו נוגע בקיר, וזה נכון גם לסגירה, שהיא קבועה ולכן דורשת אישור מסודר.

בצד העירוני, חוקי עזר לשמירת הסדר והניקיון מטילים על בעל נכס ועל המחזיק בו אחריות לניקיון הנכס ואוסרים גרימת מפגע, וחוק העזר של נתניה כולל פרק נפרד לשמירת חזיתות בתים. מי שיש אצלו מפגע בחזית נמצא בתוך הנוסח הזה, וכתם דביק שאוסף לכלוך הוא לא מה שמוציא אותו ממנו.

ויש פעולה אחת שכן שווה לעשות במקביל. עיריית חולון פרסמה שהיא מגבירה אכיפה על האכלת יונים במרחב הציבורי, ובהודעה שלה הווטרינר העירוני מסביר שההאכלה יוצרת מפגע משמעותי כי היונים מתקבצות בקבוצות גדולות ומייצרות לשלשת ופסולת בכמות גדולה, עם סיכון תברואי (עיריית חולון). אם ליד הבניין יש נקודת האכלה קבועה, יש למי לפנות, וזה לא מחליף סגירה של המשטח שלכם.

הרחקה בלי דבק: מה בדיוק מותקן, ומה נשאר אחרי

השורה התחתונה אצלנו קבועה מאז ומתמיד: הרחקה וסגירה בלבד, בלי רעל, בלי מלכודות ובלי דבק. זה לא סעיף אתי שנכתב בשולי אתר, זו שיטת העבודה, והיא מה שקובע איזה חומרים נכנסים לרכב.

הרשת שאנחנו מתקינים היא רשת פוליאתילן העשויה מתשעה חוטים שזורים עם הגנה מפני קרינת UV, והיא שקופה, כך שהיא כמעט לא משנה את מראה החזית. עין של ארבעה סנטימטרים מיועדת ליונים ועין של סנטימטר אחד מיועדת לדרורים ולמיינות, שעוברות דרך פער שיונה לא נכנסת בו. לעליות גג יש גרסה חזקה במיוחד. הדוקרנים הם מוטות נירוסטה על בסיס פוליקרבונט שקוף, עם דגמים לפי רוחב המשטח.

סדר העבודה קבוע גם הוא, ובמקרה שהיה שם חומר דביק הוא חשוב פי כמה. קודם מסירים את מה שאפשר, אחר כך מנקים ומחטאים את המשטח, ורק אחר כך סוגרים. סגירה על שאריות נועלת בפנים אבק, נוצות וריח, ולכן אין אצלנו סגירה על משטח מלוכלך. הניקוי והחיטוי כלולים בעבודה.

אחרי ההתקנה אין תחזוקה שוטפת. האחריות שאנחנו נותנים היא חמש שנים מיום ההתקנה על רשתות ודוקרנים, ושלוש שנים על פסי הלם חשמליים, וחזרה לטיפול בתוך תקופת האחריות אינה נגבית בנפרד. הרשת מחזיקה כעשר שנים לפי המפרט שלנו, המפרט המלא כתוב בהצעה. אם על המשטח שלכם כבר נמרח משהו, צרו קשר ותקבלו תשובה שמתייחסת גם להסרה וגם לסגירה, ושאלות נוספות מרוכזות בעמוד השאלות הנפוצות.